הפסטיבל יתקיים בתיאטרון תמונע במהלך חודש ספטמבר.

בואו נחזור רגע להארד קור, לליבה הקשה, ל־למה אנחנו עושות ועושים אמנות בכלל? ל־מה היינו באמת
רוצות ורוצים לעשות באמנות שלנו? אבל ממש. כלומר בלי הממש. רגע, נסביר. אנחנו יודעים שלדמיין
זה משהו שעושים עכשיו (במוזיאון למשל), ורוח הימים האחרונים גם היא מזכירה לנו שדמיון הוא
כורח המציאות. אז אנחנו מציעים לא לדמיין את הממשי או את הבר־מימוש, אלא לרגע לעצור ולדמיין
את הלא יתכן, את הלא יאמן, את הלא סביר, את הקיצוני ממש. בואו נקים חדר חזרות לדמיון היצירתי
שלנו. ואז ניתן לו במה. ניזכר ונזכיר במהות שנשכחה כי… המציאות. כי התקציב והפוליטיקה והפיזיקה
והבירוקרטיה והחיים עצמם.

עכשיו דמיינו רגע שאין מגבלות. דמיינו רגע אמנותי. דמיינו רגע.

זה יכול להיות כל דבר. ג׳ודית באטלר מגלמת את אמא קוראז׳, כוריאוגרפיה של חיידקים, אינסטליישן
על כל ראש העין דרום, תהליך חזרות של כל חיי אדם ומופע על ערש דווי, דואט לירי של ביבי ואבו-
מאזן בהאג, פסל שמגיע עד השמים, שת״פ שלכם עם פינה באוש או עם רחל אימנו או עם הפילהרמונית של
ניו־יורק, הליכה פרפורמטיבית על גדר ההפרדה, טריבונל עם מנהיגי המדינה המתים שהוצאו מקבריהם
בהר הרצל, וואללה — רק התחלנו. עכשיו אתם.ן. ואז תחשבו איך מביאים את הרעיון הזה )הכי מטורף
ומדהים ומשנה עולם( לקהל ממשי – כיצירה על פנטזיה של יצירה.